title
title
title
שושנה איסוביץ ז"ל

שושנה נולדה ב - 1.1.1941 בפריז שבצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה.

כמה ימים לאחר היוולדה הוריה פיזרו את הילדים בין משפחות נוצריות ברחבי צרפת.
שושנה נשלחה עם אחיה הבכור אלברט אל משפחת דוניו. כשמלאו לשושנה שנתיים הוריה אספו את ילדיהם. זו הייתה הפעם השנייה שראתה את הוריה מאז שנולדה.

המשפחה החלה בנדודיה עד לשנת 1945. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה חזרו לפריז.
בשנת 1949 עלו ארצה, לאחר הסתגלות לא קלה ומאבק כלכלי יום יומי, החליטו ההורים רג'ינה וניסים לשכן את הילדים בפנימיות ואצל משפחות אומנות.

שושנה התחנכה ביחד עם אחותה דינה בפנימייה דתית בפתח תקווה.

לאחר שהוריה נפרדו התפצלה המשפחה. שושנה עברה לגור בבית אמה.

כאשר הגיעה לגיל 17פגשה שושנה את אהרון, שהיה בהכשרת נוער בקיבוץ גבעת ברנר, שם התחתנו ונולד אפרים בנם הבכור.

כשאפרים היה בן שנה החליטו לעזוב את גבעת ברנר ולבדוק מקומות נוספים.

בשנת 1968 החליטו להתקבל לקיבוץ פלמ"ח צובה ולהצטרף לחבריו של אהרון מהכשרת גלעד.

בקיבוץ עבדה במספר מקומות, ביניהם מטבח, מתפרה, מחסן ילדים, מטפלת נעורים ובמזנון בקיפצובה.

שושנה זכורה כאישה יצירתית, שידעה לבטא את כשרונה גם במטבח הקיבוצי והפרטי וגם בציור ובאהבתה לעבודות יד. במקומות עבודתה היא זכורה כעובדת מאורגנת, יעילה שמבצעת את מטלותיה על הצד הטוב ביותר. בני הנעורים לשעבר זוכרים את הפינוקים המיוחדים שזכו להם ממנה בהערכה רבה. ויחד עם כל אלה נזכור בעיקר את הזוגיות היפה בין שושנה לאהרון, זוגיות מלאת אהבה ודאגה הדדית.

שושנה השאירה אחריה בעל - אהרון, חמישה ילדים - אפריים, יפה, איל, אלדד ואביב, עשרים נכדים ושלושה נינים.

יהיה זכרה ברוך.

                    

לשושי אחותי

החיים

לפי המקרא החיים הם בעלי ערך עליון

והשקפה זו נעוצה בבריאת האדם בצלם האל.

החיים                 

הם בעלי תכונה אלוהית

ותכונה זו הפכה את האדם ליצור עליון מכל יתר הברואים.

אחותי,

עברו כמה שבועות הימים חולפים וישנה תחושה באוויר שאת עדיין בחיים.

סוזאן – אמרו חז"ל שכל יהודי שנולד הוא אדם יחיד ומיוחד ואין שני דומה לו. כל אדם נותן את חלקו בחייו לפי כשרונו ויכולתו.

כך גם את היית – מיוחדת, נתת את חלקך בחיים למשפחה הענפה, לחברה ולכל אדם שנזקק לעזרה.

שושי – כשישבתי איתך לפני זמן קצר בגינה – את היית החזקה כשזלגה הדמעה ועל כל מה שדברנו היה נפלא.

ככה, כל יום חיבקתיך בתקווה שהמחר יהיה שוב ושוב נדבר על החיים ואזכה לחיוכך הנפלא למרות הכאבים הבלתי פוסקים והבלתי נסבלים.

לא , איני יכולה להבין ולא קולטת שאת אינך בביתך, ומחפשת אני שוב ושוב אולי אי שם בכל זאת אראך?

אחותי – עכשיו מותר לבכות, עכשיו אין צורך להסתיר את הדמעות

נפשי מבכה וכואבת

יהי זכרה ברוך

אחותך חמדה